"האם אתם מכירים מישהו (או אולי הוא אתם בעצמכם) מאד מוכשר, בעל יכולות גבוהות, ואשר לפי תחושתכם היה יכול לתרום את כישוריו/כישרונותיו לאחרים לו רק היה מקבל מעט תמיכה ועזרה?"

מאת: ד"ר זיוה שגיא


"השאיפה  שלי היא לעבוד עם אנשים שהם באמת חכמים ויצירתיים, שיש להם טונות של אנרגיות עודפות, שיתכן שעל שולחנם יש ערמות נייר מעל הממוצע, פרויקטים לא גמורים, בעיות וקשיים עם התארגנות, קשיים עם ניהול זמן, קושי בהתמודדות עם מטלות יום יומיות שגרתיות….. ייתכן (וייתכן שלא) שיש להם הפרעות קשב וריכוז (ADHD). אלו הם האנשים שלי. אני יודעת איך לעזור להם ואני אוהבת לעשות זאת…"
ד"ר ק. קנסינגטון – לוס אנג'לס

זהו נוסח של מודעת פרסומת בלוס אנג'לס, המפרסמת אימון (Coaching) להפרעות קשב וריכוז לאנשים בוגרים, התופס תאוצה וקהל מאמינים גדל והולך בארה"ב. עד שנות השמונים של המאה העשרים בארה"ב ועד סוף שנות התשעים בישראל רווחה הטענה ש- ADHD מתמתן אצל מבוגרים ואפילו נעלם. ד"ר שוורצמן, פסיכיאטר, מומחה להפרעות קשב וריכוז, טוען שההפרעה נתפסה כסינדרום של הגילאים הצעירים, כמו מרדנות של גיל הנעורים, פצעי בגרות, מחלות ילדים או הרטבת לילה. מכאן גם התגבשה התפיסה הטיפולית, המוגבלת בזמן, שאיננה כוללת את האדם הבוגר. הילד והמתבגר טופלו בעזרת תרופות (ריטלין, למשל) ו/או בעזרת טיפולים אחרים (יעילים ופחות יעילים) כגון, הוראה מתקנת, אסטרטגיות למידה או טיפולים פסיכולוגיים. אבל בישראל, כאשר הגיעו שעתם של הבחור או הבחורה להתייצב בלשכת גיוס, או לעזוב את הבית ולהשתתף במסיבות הפרועות של הקולג' (בארה"ב), האמונה הייתה כי התסמונת אכן נרפאה בשלב הזה וכל הטיפולים היו מופסקים באחת. המחקר העכשווי  מצביע על עדויות רחבות, שהפרעת הקשב והריכוז איננה נעלמת לאחר גיל הילדות, היא ממשיכה להתקיים גם לאחר הבגרות ועלולה להפריע למבוגרים כמו לילדים. האם את/אתה בעברך אובחנת כילד בעל הפרעות קשב וריכוז, ואולי  "הגדולים" הבטיחו לך ש"כשתגדל זה יעבור"? היום את/אתה אדם בוגר ובכל זאת משהו לא כשורה?

פרופ' האלוול ופרופ' רייטי ערכו רשימה של כעשרים מאפיינים העלולים לאפיין בוגרים בעלי הפרעות קשב וריכוז. ברשימה זו נציין אחדים מהם: הנטייה שלי לדאוג בלי צורך, בלי סוף; נטייה לסקור את האופק בחיפוש אחר משהו מדאיג; הנטייה להתייחס לדברים הטובים שבחיי (כמו חופשה עם המשפחה, עסקה רצינית עתידית, רכישה חדשה של רכוש נחשק וכדומה), כבלתי אפשריים ואשר תמיד אמורים להסתיים ברע; הציפייה התמידית שהדברים הטובים בחיי לא יצאו לפועל, ואם אכן יוצאים לפועל זה מקרי ולא תלויי בי או במה שעשיתי; וכשאני מזהה שדבר טוב אכן נכשל, זוהי הוכחה ניצחת לאמיתות התחושה; אני מלווה בתחושת אי ביטחון, ללא קשר למצב בחיים, כאילו העולם עתיד להיחרב עלי. דוגמה אחת לתופעה זו היא לורה, העובדת בתעשיית הסרטים בלוס נג'לס. לורה הייתה אומללה. לא הייתה לה בעיה חריפה, היא הרגישה דאגנות כרונית ביחס לחייה. לפני כל דבר שעמד בפניה, הייתה לה תחושת "חורבן". בתאורה את מצבה סיפרה לורה: "יש לי תחושה של ענן כבד. זו הרגשה שעולמי עלול להיחרב. פשוט להיחרב סביבי. אני מייחסת את הצלחתי עד כה לברכת האל, אבל עדיין יש לי הרגשה שכל זה עלול להילקח ממני.

"האימון מזהה את הביטויים היום יומיים של הפרעות אלו. את ההיסטוריה של ההפרעות, כפי שבאה לידי ביטוי בחיי היום יום בעבר הרחוק והקרוב; מזהה דפוסים התנהגותיים ודפוסים של חשיבה וניתוח. בתהליך האימון, הלקוח לומד את ביטויי ה – ADHD המשפיעים על חיו ולומד לפתח לעמו ורוכש לאט לאט הרגשה בטוחה יותר ביחס לעצמו, כלים לזהות את מאפייני ההפרעה, כלים ואסטרטגיות להתמודד עמה ושליטה גדולה יותר בחייו.

ד"ר זיוה שגיא, מנכ"לית מרכז אלה , מאמנת מומחית להפרעות קשב ולהתנהגות הגורם האנושי בארגון, מתמחה בטיפול במקרים כגון אלו. ההתערבות בארגון היא תהליך עבודה אישי עם האדם המתקשה, שבו ד"ר שגיא מזהה את הקשיים ואת המקור לקשיים ומתאימה כלים פרקטיים להתמודדות ולניהול הקשיים. באמצעות התהליך האימוני של ד"ר שגיא הארגונים הצליחו למנוע פיטורי עובדים; הצליחו להתמודד עם אווירה קשה שנגרמה בארגון בגלל יחסים קשים; הצליחו למזער הפסדים סמויים שנגרמו בגלל קשיים תפקודיים של עובדים או בגלל פיטורי עובדים מוכשרים שלא ניתן היה לעבוד במחיצתם.